ב – 1 ביוני 2001, לאחר שנודע למיכאל צ'רנוי על הפיגוע, הוא תרם מיידית 500,000 ש''ח למשפחות הנפגעים. למחרת עוזריו של צ'רנוי ביקרו בבתיהם של משפחות הקורבנות. עובדי הקרן נזכרים שחזרו הביתה המומים לחלוטין מכובד הצער של המשפחות. זה אחד המקרים שבו מבינים שכאשר נוגעים בצערו של מישהו, הוא הופך להיות הצער שלך. 

הרבה הורים היו מבולבלים לחלוטין: הם לא הבינו מי בא אליהם ולמה נותנים להם את הכסף. רבים סירבו להבין כי ילדיהם אינם יותר. העוזרים המומים הניחו את השקים על המקרר או במקום אחר ועזבו בשקט. מאוחר יותר ההורים מצאו אותם והודו להם.

כאשר רשימת ההרוגים נגמרה, הבין צ'רנוי כי היא לא כוללת את כל קורבנות האסון. 

"ראיתי מאמר בעיתון על הילדה הפצועה בשם אלונה שפורטובה", נזכר נשיא הקרן. "היא הייתה בתרדמת במשך שבועיים כתוצאה מפגיעת רסיס שחדר לראשה. לאחר שפתחה את עיניה עדיין הייתה חצי משותקת. היא לא מדברת ואיננו יודעים אם היא מזהה מישהו. הפנים שלה פגועות בצורה קשה, והיא הייתה כה יפה! מפני שהיא עדיין נמצאת בין חיים למוות, הוריה נשארים לצידה כל הזמן. הרופאים אומרים שאם היא לא תישאר משותקת, זה יהיה נס גדול. ייתכן שההורים שלה עוברים הוויה קשה יותר מאלה שכבר איבדו את ילדיהם. אני עדיין רואה את התמונה של אלונה מול העיניים... יצאנו להעניק סיוע כספי למשפחתה בבית חולים איכילוב. בבית חולים נודע לנו שיש שם עוד שתי בנות במצב קשה – ויקה אגורנקו וקטיה פלינה. איך יכולנו לא לעזור גם להן?" 

הודות לעזרתו של צ'רנוי הוריה של אחת הבנות שעדיין לא יכולה ללכת רכשו רכב על מנת להסיע אותה לטיפולים רופאים. אך התברר שאין זה הכל. קרן צ'רנוי קיבלה פקס מלשכתה של חברת הכנסת סופיה לנדוור, יו''ר איגוד העולים מבריה''מ, עם רשימה של 11 משפחות נוספות שילדיהם נפצעו בפיגוע. מדובר בעיקר במשפחות נזקקות, חד הוריות וברוכות ילדים אשר חייו בקו העוני גם לפני הפיגוע.

הסיוע הממשלתי היה בלתי מספיק כדי לעזור לעולים החדשים להתגבר על האסון. בנוסף לכך הרבה משפחות לא היו מרוצות מהאמצעים שננקטו על ידי המוסדות הממשלתיים. יתר על כן, הורים רבים עדיין לא קיבלו את הפיצויים מביטוח לאומי, והאחרים פשוט לא מודעים לזכויות ולפיצוים המגיעים להם.

בתשובה לשאלה, האם זה מקובל שקרן פרטית לוקחת על עצמה חלק של התפקידים של המוסדות הקהילתיים הממשלתיים, מיכאל צ'רנוי ענה: "אני תמיד עוזר לקורבנות במדינות בהן אני גר או עושה עסקים. בבולגריה היו אלה בתי יתומים. אצלנו בישראל אלה קורבנות הטרור. אנחנו, אנשי עסקים יהודים עולי רוסיה, רואים כחובתנו לשמש תמיכה כספית לעולים. בכל חברה עסקים גדולים הם היסוד, הפועלים והפקידים הם הקירות, והאומנים הם הגג. אך אלה שמתרעמים על הגדילה המהירה של בית הקהילה הישראלית הרוסית, מנסים לפגוע ביסוד על ידי פגיעה בשמם של אנשי העסקים. דרך אגב, אני לא מבין, למה המשטרה לא הייתה נוכחת במקום ולא ארגנה כניסה מסודרת למועדון, למרות שידעה שישנם מחבלים מתאבדים בעיר. לזה למשטרה אין משאבים. אולם, יש לה משאבים לרדיפת אנשי העסקים הרוסים ופגיעה בשמם". 

בתאריך 22 ביולי 11 משפחות של הפצועים בפיגוע הוזמנו למשרדיו של צ'רנוי שם הוענק להם סיוע  בסך כולל של 100,000 ש''ח.

"האם זה מפריע לך כי עזרתך חרגה מהמסגרת של תרומה חד-פעמית, שאנשים נוהגים לחזור אליך שוב ושוב?" שאלו את צ'רנוי.

"כל טרגדיה היא כמו פצצה. יש מעגל אנשים שנפגע קשה ביותר, ויש מעגל מרוחק יותר. ישנם אנשים שהחלונות אצלם נשברו על ידי הגל הקולי. אני יותר דומה לאלה: אני מרגיש כאילו החלון של לבי נשבר, והרחמים הם הדרך היחידה לתקן אותו. אז אני עוזר לאנשים, הם מרגישים קצת יותר טוב – וגם אני". 

"המשפחה נותנת לנו את הקרובים, ואת החברים אנו בוחרים בעצמנו. תודה על עזרתך ועל רכישת חבר חדש", כתבה אמו של סשה אוליינוב בספר הביקורים במשרדו של צ'רנוי. כמה רסיסי הפצצה עדיין תקועים בגופו של לסשה, ועקב כוויות פנים קשות הוא לא יכול לצאת החוצה באור היום.

אימא של נטשה שכטמן שסבלה מכוויות קשות כתבה: " העולם קיים בזכות האנשים כמוך. אלוהים יעזור ליד שנותנת". 

כיום מפתח צ'רנוי תוכניות צדקה נוספות שמטרתן מלחמה בטרור. "טרור הוא המכה של מאה 21", אומר צ'רנוי. "מקורו בעוני ובבורות. אלה שמשוכנעים שהם עושים פיגוע למען השם ובאים ישר לזרועותיו של אללה, למעשה הולכים בדיוק לכיוון הנגדי – לגיהינום. אני לא אדם דתי אך אני מאמין באלוהים ויודע כי אלימות כלפי בני אדם חפים מפשע זה חטא נוראי שאין לו הצדקה".

"קרובי המשפחה שלי גרים בטשקנט, אחי וחבריי – במוסקבה, ילדיי גרים בלונדון ואמי – בניו יורק. בכל הערים האלה מתפוצצות פצצות. אני לא רוצה שהאנשים הקרובים לי יהפכו לקורבנות הטרור. אני לא רוצה שייפגעו גם אחרים. אני רוצה שהטרור יפסיק להתקיים כלל. הטרור מגעיל בכל סוגיו וצורותיו. המחבל שמפוצץ איש עסקים המתחרה, או את הקהל בכיכר פושקין, או אנשים בתחנה בתל-אביב או מבקרי מסעדה בלונדון הורג אנשים חפים מפשע. אני בעד צורות מתורבתות של המאבק ללא אלימות, הן בעסקים, הן בפוליטיקה, והן בתנועות הנקראות "לאומיות" על ידי, למשל, אירים ופלשתינים".