מתחילת האינטיפדה השניה בשנת 2000, הפכו הפיגועים לשיגרה בישראל. אז למה הספר דווקא על הדולפינריום?

מפני שזה היה הפיגוע הראשון שהיה מכוון נגד הקהילה המסוימת, ובייחוד נגד הילדים. מי ששלחו את המחבל המתאבד לדולפינריום, בחרו במקום זה לא באקראי: הם ידעו כי בערבי שישי מגיעים לשם ילדים "רוסים". המטרה הייתה להפחיד את הקהילה הרוסית ולגרום לכך שהיהודים מרוסיה יישארו בגלות ושהעלייה מרוסיה תיפסק.  כאשר קוראים את הספר – אוסף עדיות של ההורים שאיבדו את ילדיהם, ושל הילדים שנפצעו בפיגוע, רואים שאויבי ישראל השיגו בדיוק את ההפוך: עכשיו "הרוסים" לא יעזבו – הם קשורים לארץ זו בדמם של ילדיהם.

המסירות הזאת, הנכונות של ילדים צעירים שכבר ראו את המוות, להילחם בטרור ולא לתת לו לנצח או להפחיד את האנשים ולגרום להם לוותר על החלום ראויה לשבח ולהכרה.

עדויות אלה קורעות את הלב. אך הן גם נותנות את הביטחון: הטרור לעולם לא ינצח בשום מקום: לא בישראל, לא בארצות הברית ולא באף מדינה בעולם. הורים השוכלים את ילדיהם חזקים יותר מהפנאטים שמפוצצים את עצמם למען "גן העדן" שהובטח להם. האנשים המאוחדים באנושיות ובחוקים מוסריים שאוסרים אליהם להרוג בני אדם חפי מפשע, חזקים יותר מהמטורפים שבגדו בצד האנושי למען התעמולה.

החשק לחיות חזק יותר מהחשק להרוג. לכן אנו ננצח.

מיכאל צ'רנוי