סרטו דוקומנטרי של מוחמד בכרי "ג'נין, ג'נין" מתמקד בבתיה ההרוסים של ג'נין, ובעדויות פלשתיניות, ומציג פן אחד בלבד של הסכסוך בין ישראל לפלשתינים. למרות זאת דומה כי כל הכותבים בנושא מסכימים על החשיבות של הסרט כחלק מהשיח בינינו לבינם. הסכמה גורפת זו מדידה שינה מעיני. במציאות שלנו, כשהציבור הישראלי סובל תדיר מטרור נגד אזרחים, חלק נכבד מהשיח, לפחות בישראל, צריך להתמקד דווקא בזווית שלנו.

הרעש התקשורתי סביב הסרט הוא הניגוד הגמור לחשיפה המעטה יחסית שלה זוכה הסרט הדוקומנטרי "חדרים ריקים", המוקדש ל – 21 הנערים והנערות שנרצחו בפיגוע בדולפינריום, שמומן על ידי קרן מיכאל צ'רנוי לסיוע לקורבנות הטרור. הסרט המתעד את החלל הבלתי נתפש שהותירו אחריהם הילדים שאינם, בבימוי של הבנאי ההולנדי וילי לינדוור, זכה בפרס בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בדנוור שבקולורדו, נבחר להשתתף בכמה פסטיבלים בינלאומיים נוספים ומצליח לרגש צופים בעולם כולו. הוא עושה שירות הסברתי רב למדינת ישראל, ועם זאת בישראל הוא אינו מוכר.

בכרי מציג את ג'נין ההרוסה. אין ספק שקורבנות של פעילות צבאית הם קורבנות, וטוב עושה התקשורת הישראלית בהאירה גם נקודה זו. אך מנגד אל לנו לשכוח את החדרים המיותרים, את ההורים שעדיין אינם משלימים עם הכאב והשכול.

הסבל אינו נחלת צד אחד. אזרחים ישראלים נהרגים בארצם על שום היותם ישראלים. הרג אזרחים פלשתינאים הוא תוצאה של פעולה צבאית; הרג האזרחים בישראל הוא תוצאה של טרור נפשע, שיש לגנותו.

הרג ילדים הוא בלתי נסלח. כואב לי, כאזרח ישראלי, על ההורים השכולים המתמודדים עם רצח ילדיהם ואחר כך צריכים להתמודד עם ציבור שנוטה לשכוח.

אחד העדים בסרט "ג'נין, ג'נין" אומר: "ילדים אפשר ללדת, בתים אפשר לבנות, ואפילו אישה אפשר להחליף. אבל את ההרגשה שלנו אי אפשר לשנות". הסרט "חדרים ריקים" הוא האמירה הישראלית, שאת כאב של אובדן ילד דבר לא יפיג.

אסור לנו לשכוח את ערך האדם. לכן עלינו לעשות הכל כדי שמעשי הטרור לא יגבו עוד חיים של תמימים. דומה שג'נין זוכרת, בעוד ישראל לעיתים נוטה לשכוח.

דמיטרי רדישבסקי, מנכ''ל קרן צ'רנוי לסיוע לקורבנות טרור